1. בפני תביעה, בגין נזקי תאונת דרכים, מיום 25.12.06 שהתרחשה בצומת רחובות פישל - אבי נדב בירושלים, בין רכב בו נהג התובע, לבין אופנוע שבבעלות הנתבע 1, בו נהג הנתבע 2. התאונה התרחשה, כאשר התובע, נסע ישר, ברחוב אבי נדב ותוך כדי חציית הצומת במפגש עם רחוב פישל, התנגש בנתבע 2 בנוסעו ישר בנתיבו, מרחוב פישל. כתוצאה מכך היתה התנגשות בין כלי הרכב, בתוך הצומת (להלן - "התאונה").
2. לרכב התובע, נגרם נזק בחלקו הקדמי, במגן קדמי ובכנף קדמי שמאלי. לאופנוע של הנתבע, נגרם נזק בחלקו הקדמי, למזלג, לציר גלגל ולטמבון.
3. התובע טוען, כי התאונה התרחשה בעוד הוא חוצה את הצומת כאשר הגיח הנתבע 2 , רכוב על אופנוע, מבלי שציית לתמרור האט ותן זכות קדימה והתנגש ברכבו בחלקו הקדמי שמאלי. התובע העיד והודה, כי בנתיב נסיעתו היה תמרור של האט ותן זכות קדימה אף שבתרשים ובתמונות שצורפו לכתב התביעה לא נראה התמרור (עמוד 1 שורות 8-7, לפרוטוקול מיום 20.12.07). עוד הוסיף והעיד התובע, כי הנתבע 2 הגיח במהירות באופנועו ולא יתכן כי נסע במהירות של 10 קמ"ש, כגירסתו (עמוד 4 שורה 4 לפרוטוקול מיום 21.2.08). התובע הכחיש את דברי הנתבע, כאילו הוא יצא מחניה, מאחר והיה עם נוסעים במונית. הכביש, ממנו הגיע הנתבע 2 לדבריו לא היה כביש ראשי (עמוד 3 שורות 18-17 לפרוטוקול מיום 21.2.08). לדבריו, גם כאשר בנתיב נסיעתו היה תמרור תן זכות קדימה, הרי שזכות קדימה, נתונה לדבריו לרכב שבא מימין, קרי: הכיוון ממנו הוא הגיע ואילו לנתבע 2 שהגיע משמאל,אין זכות קדימה לפניו.
4. מנגד, הנתבעים טוענים, כי בזמן התאונה, הנתבע 2 שהגיע רכוב על האופנוע הגיע מרחוב ראשי, כאשר התובע יצא מחניה של רחוב צדדי. לפיכך, לאופנוע יש זכות קדימה. בנוסף, העיד הנתבע 2, כי "נסעתי על 10 קמ"ש" (עמוד 3 שורה 4). לדידו של הנתבע 2, גם לתובע וגם לו יש תמרור תן זכות קדימה. עוד הוסיף והעיד, כי התובע בכניסתו לצומת, כלל לא האט ועצר אלא המשיך בנסיעתו ובכך גרם לתאונה (עמוד 3 שורות 6-4).
5. בבואי לדון בתביעה, עלי לבחון למי מבין הצדדים היתה זכות קדימה בכניסה לצומת שבו התרחשה התאונה והאם אחד מהצדדים או שניהם, התרשלו ונהגו בחוסר זהירות.
דיון ומסקנות:
6. מוסכם על בעלי הדין, כי בכניסה לצומת הרחובות פישל אבי נדב, גם לרכב התובע שבא מימין וגם לאופנוע שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 , היה תמרור האט ותן זכות קדימה. סימוכין לכך ניתן למצוא בעדויות הצדדים ובתמונה נ/1 שהוגשה לבית המשפט ע"י הנתבעים, בניגוד לתמונה שהוגשה ע"י התובע ובה "עומעם" התמרור.
7. בסעיף 64 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה") קובע: "נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או להתמזגות כבישים שלפניהם מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר." לפיכך, התקנה מורה הן לתובע והן לנתבע 2 להאט ובמידת הצורך, לתת זכות קדימה לרכב שמתקרב או שכבר נכנס לצומת.
8. לאור זאת, אין לקבל את טענת התובע, כי במידה ולשני הרכבים הנכנסים לצומת יש תמרור האט ותן זכות קדימה, אזי זכות קדימה היא לרכב שבא מימין (עמוד 3 שורה 19). נכונה טענה זו, רק היכן שלא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת, כאמור בסעיף 64(א) לתקנות. לא זה המקרה שבפני, הואיל ולכל אחד מהנהגים היה מוצב תמרור תן זכות קדימה. גם במידה וזכות הקדימה היתה של התובע, הוא אינו רשאי יכול להניח כי יש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת, מבלי להתאים נסיעתו ולוודא שהנתיב פנוי וכי אין חשש להיתקלות, ברכב אחר.
9. בנוסף, בכפוף לאמור בתקנה 65, לא ייכנס נוהג רכב לצומת, אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה וזאת, גם אם תמרור הכוונה מתיר כניסה לצומת.
10. התנהגות הנתבע 2 גם אם היא אינה מתיישבת עם התקנות. מעדותו עולה, כי, הוא ראה את התובע במרחק, כאשר יצא מרחוב סמוך לתוך רחוב פישל. למרות זאת הוא המשיך בנסיעתו ולא עצר (עמוד 3 שורות 5-4).
11. בנוסף, גם בעדותו במשטרה, טען הנתבע 2, כי הוא עובר הרבה פעמים במקום וכי הוא יודע כי יש תמרור של האט ותן זכות קדימה בנתיב נסיעתו (עדותו במשטרה, שורות 39-36). לאור זאת, עולה, כי הנתבע 2, ראה מבעוד מועד את התובע ולדבריו אף חזה את הסכנה מאחר והתובע המשיך ולא עצר. במצב דברים זה היה על הנתבע 2, להימנע מהכניסה לצומת, בעוד הוא לא יכול לוודא, כי הוא יכול לעבור את הצומת ללא הפרעה, קל וחומר כאשר הוא צופה את פני הסכנה. מצינו בע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנין (פד"י כ"ט(2)341) מפי כב' השופט ברנזון: "אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו, כי ביכולתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצידו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה" (שם, בעמ' 342).
12. התובע העיד, כמפורט לעיל, כי לא יכול להיות כי הנתבע 2 נסע במהירות של 10 קמ"ש. לדידו, התובע הגיח ונכנס לצומת במהירות ולפיכך עוצמת המכה גרמה לו לעוף קדימה. לגבי עוצמת המכה העיד אף הנתבע 2: "אני עפתי, לא זוכר מה היה אחרי זה. לקחו אותי לבית חולים" (עמוד 3 שורה 7). מנסיבות העניין ומסוג הפגיעות בכלי הרכב, הדעת נותנת כי התנגשות בין הרכבים היתה משמעותית ולא ייתכן כי רכב הנתבע 2 נסע במהירות 10 קמ"ש. לעניין זה חלה תקנה 51 לתקנות התעבורה הן על התובע והן על הנתבע 2 "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב."
13. בנסיבות שהובהרו לעיל, אני קובעת כי הנתבע 2 לא נהג בזהירות ובתשומת לב מספקת בכניסתו לצומת, אך גם לתובע יש אשם תורם לקרות התאונה בכניסתו הוא לצומת. אני מעריכה את שיעור האשם התורם של התובע ב-30%.
14. לפיכך, אני מקבלת את התביעה, בכפוף לאשם תורם של 30% ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, בתשלום נזקיו של התובע לפי אישור הפסדים מהמבטחת שלו בסך של 2,335 ש"ח ובצירוף פיצוי בגין השבתת הרכב, בהתחשב בהוצאות שימוש ברכב אילו לא הושבת, בסך של 450 ש"ח.
15. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, בסך של 150 ש"ח.
16. התשלומים ישולמו, תוך 21 יום מהיום וישאו ריבית והפרשי הצמדה, ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
2. לרכב התובע, נגרם נזק בחלקו הקדמי, במגן קדמי ובכנף קדמי שמאלי. לאופנוע של הנתבע, נגרם נזק בחלקו הקדמי, למזלג, לציר גלגל ולטמבון.
3. התובע טוען, כי התאונה התרחשה בעוד הוא חוצה את הצומת כאשר הגיח הנתבע 2 , רכוב על אופנוע, מבלי שציית לתמרור האט ותן זכות קדימה והתנגש ברכבו בחלקו הקדמי שמאלי. התובע העיד והודה, כי בנתיב נסיעתו היה תמרור של האט ותן זכות קדימה אף שבתרשים ובתמונות שצורפו לכתב התביעה לא נראה התמרור (עמוד 1 שורות 8-7, לפרוטוקול מיום 20.12.07). עוד הוסיף והעיד התובע, כי הנתבע 2 הגיח במהירות באופנועו ולא יתכן כי נסע במהירות של 10 קמ"ש, כגירסתו (עמוד 4 שורה 4 לפרוטוקול מיום 21.2.08). התובע הכחיש את דברי הנתבע, כאילו הוא יצא מחניה, מאחר והיה עם נוסעים במונית. הכביש, ממנו הגיע הנתבע 2 לדבריו לא היה כביש ראשי (עמוד 3 שורות 18-17 לפרוטוקול מיום 21.2.08). לדבריו, גם כאשר בנתיב נסיעתו היה תמרור תן זכות קדימה, הרי שזכות קדימה, נתונה לדבריו לרכב שבא מימין, קרי: הכיוון ממנו הוא הגיע ואילו לנתבע 2 שהגיע משמאל,אין זכות קדימה לפניו.
4. מנגד, הנתבעים טוענים, כי בזמן התאונה, הנתבע 2 שהגיע רכוב על האופנוע הגיע מרחוב ראשי, כאשר התובע יצא מחניה של רחוב צדדי. לפיכך, לאופנוע יש זכות קדימה. בנוסף, העיד הנתבע 2, כי "נסעתי על 10 קמ"ש" (עמוד 3 שורה 4). לדידו של הנתבע 2, גם לתובע וגם לו יש תמרור תן זכות קדימה. עוד הוסיף והעיד, כי התובע בכניסתו לצומת, כלל לא האט ועצר אלא המשיך בנסיעתו ובכך גרם לתאונה (עמוד 3 שורות 6-4).
5. בבואי לדון בתביעה, עלי לבחון למי מבין הצדדים היתה זכות קדימה בכניסה לצומת שבו התרחשה התאונה והאם אחד מהצדדים או שניהם, התרשלו ונהגו בחוסר זהירות.
דיון ומסקנות:
6. מוסכם על בעלי הדין, כי בכניסה לצומת הרחובות פישל אבי נדב, גם לרכב התובע שבא מימין וגם לאופנוע שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 , היה תמרור האט ותן זכות קדימה. סימוכין לכך ניתן למצוא בעדויות הצדדים ובתמונה נ/1 שהוגשה לבית המשפט ע"י הנתבעים, בניגוד לתמונה שהוגשה ע"י התובע ובה "עומעם" התמרור.
7. בסעיף 64 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה") קובע: "נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או להתמזגות כבישים שלפניהם מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר." לפיכך, התקנה מורה הן לתובע והן לנתבע 2 להאט ובמידת הצורך, לתת זכות קדימה לרכב שמתקרב או שכבר נכנס לצומת.
8. לאור זאת, אין לקבל את טענת התובע, כי במידה ולשני הרכבים הנכנסים לצומת יש תמרור האט ותן זכות קדימה, אזי זכות קדימה היא לרכב שבא מימין (עמוד 3 שורה 19). נכונה טענה זו, רק היכן שלא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת, כאמור בסעיף 64(א) לתקנות. לא זה המקרה שבפני, הואיל ולכל אחד מהנהגים היה מוצב תמרור תן זכות קדימה. גם במידה וזכות הקדימה היתה של התובע, הוא אינו רשאי יכול להניח כי יש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת, מבלי להתאים נסיעתו ולוודא שהנתיב פנוי וכי אין חשש להיתקלות, ברכב אחר.
9. בנוסף, בכפוף לאמור בתקנה 65, לא ייכנס נוהג רכב לצומת, אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה וזאת, גם אם תמרור הכוונה מתיר כניסה לצומת.
10. התנהגות הנתבע 2 גם אם היא אינה מתיישבת עם התקנות. מעדותו עולה, כי, הוא ראה את התובע במרחק, כאשר יצא מרחוב סמוך לתוך רחוב פישל. למרות זאת הוא המשיך בנסיעתו ולא עצר (עמוד 3 שורות 5-4).
11. בנוסף, גם בעדותו במשטרה, טען הנתבע 2, כי הוא עובר הרבה פעמים במקום וכי הוא יודע כי יש תמרור של האט ותן זכות קדימה בנתיב נסיעתו (עדותו במשטרה, שורות 39-36). לאור זאת, עולה, כי הנתבע 2, ראה מבעוד מועד את התובע ולדבריו אף חזה את הסכנה מאחר והתובע המשיך ולא עצר. במצב דברים זה היה על הנתבע 2, להימנע מהכניסה לצומת, בעוד הוא לא יכול לוודא, כי הוא יכול לעבור את הצומת ללא הפרעה, קל וחומר כאשר הוא צופה את פני הסכנה. מצינו בע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנין (פד"י כ"ט(2)341) מפי כב' השופט ברנזון: "אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו, כי ביכולתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצידו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה" (שם, בעמ' 342).
12. התובע העיד, כמפורט לעיל, כי לא יכול להיות כי הנתבע 2 נסע במהירות של 10 קמ"ש. לדידו, התובע הגיח ונכנס לצומת במהירות ולפיכך עוצמת המכה גרמה לו לעוף קדימה. לגבי עוצמת המכה העיד אף הנתבע 2: "אני עפתי, לא זוכר מה היה אחרי זה. לקחו אותי לבית חולים" (עמוד 3 שורה 7). מנסיבות העניין ומסוג הפגיעות בכלי הרכב, הדעת נותנת כי התנגשות בין הרכבים היתה משמעותית ולא ייתכן כי רכב הנתבע 2 נסע במהירות 10 קמ"ש. לעניין זה חלה תקנה 51 לתקנות התעבורה הן על התובע והן על הנתבע 2 "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב."
13. בנסיבות שהובהרו לעיל, אני קובעת כי הנתבע 2 לא נהג בזהירות ובתשומת לב מספקת בכניסתו לצומת, אך גם לתובע יש אשם תורם לקרות התאונה בכניסתו הוא לצומת. אני מעריכה את שיעור האשם התורם של התובע ב-30%.
14. לפיכך, אני מקבלת את התביעה, בכפוף לאשם תורם של 30% ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, בתשלום נזקיו של התובע לפי אישור הפסדים מהמבטחת שלו בסך של 2,335 ש"ח ובצירוף פיצוי בגין השבתת הרכב, בהתחשב בהוצאות שימוש ברכב אילו לא הושבת, בסך של 450 ש"ח.
15. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, בסך של 150 ש"ח.
16. התשלומים ישולמו, תוך 21 יום מהיום וישאו ריבית והפרשי הצמדה, ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
